נעים להכיר, אני תמי

נעים מאוד, אני תמי, נמצאת בעולם האוטיזם המופלא מעל עשור. אבל לפני שאני כל דבר, אני אמא של אוריאן, אופיר ומאור. אני נשואה לדקל וגרה בשרון.

אני אקדמאית בעלת תואר ראשון בניהול בתי מלון, וכל חיי חלמתי לנהל רשת של בתי מלון, עד שאופיר נולד, אל תוך מלחמת לבנון השנייה, וגרם לי להבין לראשונה באמהות שלי שעליי לחשב מסלול מחדש. אופיר נולד כנגד כל הסיכויים לפני עשרים שנה, עם מום בכף הרגל ("קלאב פוט") ועם חשד לתסמונת נוירולוגית נדירה. וכך, ביום בהיר אחד, מצאתי את עצמי הופכת מאשת קריירה לעקרת בית במשרה מלאה, למשך שמונה שנים. במהלך כל התקופה הקדשתי את כל כולי לטיפול באופיר, טיפול שכלל החלפת גבסים, ניתוח בכף הרגל ונעילת נעליים מיוחדות עם ברזל באמצע.

כשמלאו לאופיר שמונה החלטתי לחזור לשוק העבודה, ויכולתי לעשות זאת למספר מועט של שעות, כיוון שהייתי צריכה להסיע את אופיר לבריכה חמש פעמים בשבוע, והתחלתי לשלב ילד על הרצף בגן. אני זוכרת את היום שהודעתי לבעלי שאני עם מלונאות סיימתי, ו"מעתה והלאה רק צרכים מיוחדים". התאהבתי בילד ששילבתי, התאהבתי בעולם המופלא הזה של כנות, אמת ואותנטיות, וצמחתי מהשטח. עבדתי שנים רבות במסגרות חינוך לצד גורמים מקצועיים, ובתוך אותה תקופה למדתי והתמקצעתי כתרפיסטית ABA, ועבדתי במגוון תוכניות ביתיות פרטיות עם אוטיסטים במגוון רמות תפקוד (צרכי תמיכה).

אך האתגרים האמהיים המשיכו להגיע לפתחי בזה אחר זה. נאלצתי לתפקד בשליטה בתוך האין שליטה, ולמדתי על בשרי מה זה להיות אמא בהישרדות, עם אתגרים של חוסר ודאות, לילות ללא שינה, כשהשאלה המרכזית שהייתי שואלת את עצמי הייתה "מה יהיה עם הילד הזה?"

לפני כמה שנים הגיע לפתחי אירוע אמהי מטלטל, אשר הפך את עולמי וגרם לי להבין שכל מה שידעתי ולמדתי על אימהות כמו לא קיים. הגעתי לפסגת הפחד ההורי: בניי הותקפו על ידי אדם זר ואוימו לחייהם, רק בגלל שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. בצר לי, ומעצם העובדה שכאמא עליי להגן על ילדיי, גמלה בי החלטה שאגיע לתוקף, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיים. ואכן כך היה, אך הדבר עלה לי ביוקר: אלו היו הימים הבודדים ביותר שחוויתי, כיוון שאיש לא היה לצידי. המשטרה סגרה את התיק, בעלי לא האמין שאגיע לתוקף, ואת יתר המשפחה לא רציתי להטריד. ולראשונה בחיי הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להמשיך, ונאלצתי לבקש עזרה.

במקביל לכך אובחנתי עם מחלת מעיים כרונית, תוצר לוואי של עומס פיזי ונפשי מתמשך של שנים רבות. הבנתי שככה אני לא יכולה להמשיך, ושאלתי את עצמי שאלה שלא העזתי לשאול עד אותו יום: "מה את רוצה מהחיים האלה?" ושם התחיל השינוי, מאימהות בהישרדות לאימהות בשליטה ובמודעות. למדתי לזקק לעצמי את הרצונות ואת החלומות, ולהתקרב לעצמי באופן שלא הייתי עד אותו יום.

מאימהות בהישרדות לאימהות בשליטה ובמודעות.

האהבה שלי לאוטיסטים והעבודה שלי איתם במשך שנים רבות, במקביל לסיפור המסע האמהי הייחודי שלי, חברו להם לשליחות קסומה, וכיום אני מנחת הורים מוסמכת. כאן לשירותכם ולמענכם.

ולמי שתוהה: כן, אני רוכבת על אופנוע. אני לגמרי לא מיינסטרים, וזה גם מה שאני אומרת להורים שאני מלווה: תהיו מי שאתם. זה בסדר להיות גם וגם.

הכוחות שלי טמונים בי, ורק הייתי זקוקה למישהו שיעזור לי לגלות אותם.